תקופת התהוות העם במצרים והיציאה ממנה (המאות ה-17 עד ה-13 לפנה"ס בערך)

השהייה במצרים, השעבוד ויציאת מצרים: בין המאה ה-17 לפנה"ס עד המאה ה-13 לפנה"ס (בקירוב)

העבדות והגזרה נגד הזכרים

לפי ספר שמות צאצאיו של יעקב, הידועים בשמם הלאומי: "בני ישראל", שוהים במצרים מאות שנים במצרים (430 שנים לפי המסופר בספר שמות, ואילו 400 שנים לפי מקור אחר במקרא. ואילו חז"ל טענו כי השהייה במצרים נמשכה 200 שנים בלבד) שבמהלכן הם חיים כאנשים בעלי מעמד של גרים (להרחבה ראו: "גר תושב") ומתרבים ומתעצמים ממשפחה גדולה לאומה לכל דבר המחולקת לשבטים (כל משפחה מצאצאי בניו של יעקב נהפכה לשבט הקרוי על שם בן יעקב שממנו התווסד השבט), אך שועבדו למצרים בהוראת מלך מצרי חדש ש"לא ידע את יוסף" ושחשש שהתרבות העברים בארצו תוביל להיווצרות אויב חדש שיחבור לאויביו ויסכן אותו מתוך שטחי ממלכתו. יש חוקרים הטוענים שלאחר גירוש החיקסוס ממצרים בשנת 1580 לפנה"ס, החלו המצרים לשעבד ולגרש את הזרים בארצם שנחשבו גם כמקורבים לשלטון החיקסוס על מנת להמעיט ככל האפשר את מספרם, לפי טענה זו שועבדו גם בני ישראל (ה"עברים" בפי המצרים) שנחשבו למקרובים לחיקסוס. פרעה החדש (שנחשב בעיני חוקרים מסוימים למייסד שושלת חדשה) מחליט לדלל את כמות האוכלוסייה העברית במצרים ומורה כי כל בן עברי שנולד יושלך ליאור, וכי רק בנות עבריות יורשו לחיות, עוד הוא מצווה כי בני ישראל יהפכו לעבדים אשר יבנו בעבורו בעבודת פרך את ערי המסכנות פיתום ורעמסס (לפי דעת חוקרים מסוימים אלו הן הערים פר-אתום ופר-רעמסס).

למשפחת עמרם ויוכבד משבט לוי, שלה כבר שני ילדים (אהרון ומרים), נולד בן נוסף בתקופת חיסול התינוקות הזכרים שאותו מצפינה יוכבד בתיבת גומא ביאור וממנה את מרים שתשגיח עליו מחשש שימצאו אותו המצרים, הבן נמצא על ידי בת פרעה המושה אותו מן הנהר, ומחליטה לקחת לה אותו לבן וקוראת לו "משה" (חוקרים מודרניים מציעים שייתכן כי השם משה נגזר מהמילה המצרית: "מֶס" שפירושה "ילד" או "בן"), אחותו שצפתה במתרחש מציעה לבת פרעה כי תשיג לה אישה עברייה שתניק את התינוק עד שייגמל, וכך נוצר מצב שיוכבד זוכה כביכול ל"גדל" זמנית את בנה הפעוט. משה גדל בבית פרעה, כאדם בעל מעמד גבוהה שבו חי בתחילת חייו. יום אחד ראה משה שהסתובב לראות את עבודת הפרך שבה מועסקים העברים נוגש מצרי מכה קשות עבד עברי, משה מכה את הנוגש והרגו, ובכך מציל את העבד העברי. בהמשך חייו, משה נאלץ להפריד בין שני עברים הרבים ביניהם, אחד מהם פונה למשה בשאלה מתגרה: "האם יהרוג אותו כפי שעשה לנוגש המצרי?", משה מבין מדברים אלה כי השמועה על מעשה זה עושה כנפיים ומתפרסת בקרב החברה העברית. משה מחליט להימלט ממצרים מחשש לחייו מפרעה שירצה להמיתו, ומגיע לארץ מדין, שבה הוא עוזר לבנותיו של כהן מדין להשקות את צאן אביהן בנחת לאחר שגירש רועי צאן שהתנכלו להן.

כהן מדין (הידוע במקרא גם בשמות: "יתרו", "יתר", "רעואל" ו"חובב"), מציע למשה שיתארח אצלו ואף מתיר למשה לשאת את בתו ציפורה לאישה, משה מקים משפחה בת שני בנים בעלי שמות סמליים המתקשרים למאורעות שעבר בחייו: גרשום ("כי גר הייתי בארץ נוכריה") ואלעזר (מהמשמעות של האל עזר). בזמן שהייתו של משה במדיין הוא עוסק כרועה צאנו של חותנו, עד שביום אחד במהלך עבודתו השגרתית, נמלט אחד הגדיים שעליהם השגיח, משה רודף אחריו ומצליח לתפוס אותו אך חוזה במחזה על-טבעי:  סנה בוער שאינו נאכל (שיח שעולה באש אך אינו נשרף),דרכו מתוודע אלוהים אל משה. אלוהים מבקש ממשה לשוב למצרים ולשחרר את עמו מסבלם הנורא הנגרם על ידי המצרים כמנהיג שנבחר על ידי אלוהים, משה מנסה לשכנע את אלוהים כי הוא אינו האיש המתאים למשימה הזאת בטענה כי הוא אינו איש של מילים שיוכל לגרור אחריו את העם או לשכנע מישהו בדבריו ואף מוריד ממעמדו כבעל יכולת מנהיגות בטענה כי הוא בוודאי שלא האדם שיוכל לשחרר את בני ישראל מפרעה, אלוהים אומר לו בתגובה שהוא ידאג למתרחש ויעזור למשה להוציא את העם ממצרים הן בדיבורים והן במעשים.

עשרת המכות ויציאת מצרים

בעת שהייתו הארוכה של משה במדיין, מת הפרעה ששעבד את בני ישראל ובנו יורש את מקומו. אהרון, אחיו הגדול של משה, מגיע למדיין בשליחות אלוהים לשכנע את משה לשוב למצרים ולשחרר את העם מארץ זו, משה נפרד ממשפחתו וחוזר ביחד עם אחיו למצרים. השניים מתוודעים אל הפרעה החדש (שיש המזהים אותו עם רעמסס השני) בארמונו, ומציגים את דרישתם לשחרור העברים לחופשי, פרעה מסרב ומשה מדגים את כוח אלוהיו העומד מאחוריו בפניו. הוא זורק את מטה אהרון לארץ והמטה נהפך לתנין (לפי מסורות מאוחרות יותר נטען כי המטה נהפך לנחש, ואילו במקרא כתוב במפורש: "לתנין"), חרטומי מצרים (מכשפי פרעה) עושים גם הם כמשה ומטותיהם נהפכים גם הם לתנינים, אך מטהו של משה בולע אותם ושב לקדמותו כמטה מן המניין. לאחר מעשה זה, פרעה טוען כי יכביד את עול העבודה על בני ישראל עקב מעשיהם של משה ואהרון, תחילה השניים מאוכזבים מכך שבמקום להביא לשחרור עמם הביאו להחמרה במצבו. אך הם לא מאבדים תקווה ושבים להתייצב מול פרעה ולהידיין איתו על שחרור עמם מהעבדות שנכפתה עליו, כאשר פרעה מסרב בכל פעם לבקשת משה ואהרון לשחרר את בני ישראל לחופשי מתרחשת אחת מעשר מכות מצרים  (בכל מכה באה על מצרים פגיעה חמורה יותר, החל מפגיעות באמצעים טבעיים ועד למכות על-טבעיות שפוגעות קשה במצרים): 

1. מכת דם - כל המים שבמצרים נהפכו לדם. מכה זו נמשכה במשך שבוע.
2. מכת צפרדע - מספר רב מאוד של צפרדעים הופיעו ברחבי מצרים ומילאו אותה.
3. מכת כינים - כינים מלאו את כל מצרים. מכה זו נמשכה במשך שבוע.
4. מכת ערוב - בעלי חיים טורפים שונים הופיעו במצרים והרגו בני אדם ובהמות.
5. מכת דבר - מגפת דבר מופיעה בקרב חיות המקנה המצריות (סוסים, חמורים, גמלים, בקר וצאן) והורגת אותם. 
6. מכת שחין - מכה שבה סובלים המצרים מגירודים והתנפחויות בעורם.
7. מכת ברד - מכת ברד העשויה מברד ואש הפוגעת אך ורק במצרים, באדמותיהם ובבמותיהם. 
8. מכת ארבה - נחילי ארבה רבים מספור מכסים את מצרים ומסבים נזק חמור ביותר לצמחים ולעצי המאכל שמהם לא נותר עוד במצרים.
9.  מכת חושך - חושך כבד כיסה את מצרים במשך שלושה ימים, האור היה מצוי אך ורק בבתי בני ישראל.
10.  מכת בכורות - מכה המתרחשת בערך בשעת חצות הליל שבה מתים הבכורים בארץ מצרים, מבכור פרעה, כולל בכורי השפחות ובכורי הבהמות. גם אנשים מקרב העברים שלא מרח את דם השה על משקוף ביתו נענש במכה זו. 

לאחר שחווה את עשר המכות מחליט פרעה להיעתר לבקשת משה ולשחרר את בני ישראל ממצרים, משה מוביל את עמו לכיוון ים סוף כשלפי המקרא יצאו איתם גם "ערב רב" (ככל הנראה עבדים מעמים שונים ומעורבים), היציאה ממצרים מתוארת כמתרחשת בלילה כבד שבו אף כלב "לא חרץ את לשונו" ונבח על העברים היוצאים ממצרים וכי בני ישראל שנאמדו על ידי המחבר המקראי ב"שש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף" (כלומר ההערכות שאם נכלול את הנשים והילדים במניין היוצאים היה על העם היוצא ממצרים להיספר בכמות שנעה בין מאות אלפים למעל מיליון) לוו על ידי עמוד ענן ועמוד האש שהאירו עבורם את הדרך, לא עבר זמן רב מאז שהחלו בני ישראל להתקדם אל מחוץ לארץ מצרים והמקרא מספר שבהוראת אלוהים פרעה התחרט על החלטתו לשחרר את בני ישראל מעבדותם, והורה לצבאו לצאת אחריהם במטרה להחזירם למצרים, פרעה מתואר כרוכב על מרכבתו אחר בני ישראל, כאשר מגיעים בני ישראל לים סוף לאחר שהמצרים רדפו אחריהם, מתבצע נס חציית ים סוף, הים נבקע לשניים ובני ישראל כך שנוצר מעבר בין שני קירות מים, כאשר מסיימים בני ישראל את החצייה לכיוון חצי האי סיני, נסגר הים על פרעה וחייליו והם טובעים בים.

 

הנדודים במדבר בדרך לארץ כנען

משה ובני ישראל יוצאים למסע מפרך שנמשך לפי המסופר בתורה 40 שנה (שעליו מספרים הספרים: ספר ויקרא, ספר במדבר וספר דברים) שבמהלכן הם נודדים בסיני, הם עוברים ב-42 תחנות שאת חלקן מנסים חוקרים מודרניים לזהות במטרה לחשוף את מסלול נדודי ישראל לאחר יציאת מצרים , מהעיר רעמסס שבמצרים ועד לערבות מואב שבעבר הירדן המזרחי

1. רעמסס
2. סוכות 
3. איתם 
4. פי החירות
5. מרה
6. אילים
7. ים סוף
8. מדבר צין
9. דופקה 
10. אלוש
11. רפידים
12. מדבר סיני
13. קברות התאווה
14. חצרות
15. רתמה
16. רימון פרץ
17. לבנה 
18. ריסה
19. קהלתה 
20. הר שפר 
21. חרדה
22. מקהלות
23. תחת 
24. תרח
25. מתקה
26. חשמונה
27. מוסרות
28. בני יעקן
29. חור הגידגד
30. יטבתה
31. עברונה
32. עציון גבר
33. קדש 
34. הור ההר
35. צלמונה
36. פונון
37. אובות
38. עיי העברים
39. דיבון גד
40. עלמון דבלתיים
41. הרי העברים
42. ערבות מואב

במהלך במסע נדודיהם הם גוברים בפיקודו של הושע בן נון (תלמידו וסגנו של משה, לימים ייקרא: "יהושע") על עם נוודי בשם עמלק (שמיוחס על צאצאיו של עשיו) שניסו להתקיפם בעת שהייתם ברפידים, לאחר קרב זה מסתמנת השנאה והיריבות התמידית שבין העמלקים לבני ישראל ואף מוכרזת מצווה להשמיד את עמלק בבוא הזמן. לאחר מכן הם מגיעים לרגע השיא של מסעם שמתרחש עפ"י המקרא לאחר שבעה שבועות מיום צאתם ממצרים כאשר הם חונים בהר סיני, שבו הם זוכים לקבלת עשרת הדברות מאלוהים שהוריד משה לאחר שהייה שנמשכה 40 ימים ולילות על ההר, כאשר משה מגיע לעם כדי למסור לו את לוחות הברית שעליהן נכתבו הדברות, הוא מוצא את העם סוגד ל"עגל הזהב" (פסל אלילי בצורת עגל עשוי מהזהב שהיה בידי העם שהותך בידי אהרון לפסל עקב לחץ העם שדרש לסגוד לאלוהים כלשהו בעת שהיית משה על ההר), משה התרגז ושבר את הלוחות במקוריים, הוא מצווה על בני שבט לוי לתקוף כל אדם (ולא משנה מה יחוסו המשפחתי) ולהורגו על כך שסגדו לפסל, באותו היום מוצאים להורג 3,000 מבני ישראל, משה עולה שוב להר ולאחר ששהה פעם נוספת 40 ימים ולילות הוא יורד עם לוחות ברית חדשים שאותם הוא מאחסן בארון הברית (לוחות אלה ישמשו את בני ישראל עד לימי בית המקדש הראשון). בני ישראל ממשיכים לכיוון ארץ כנען במטרה לכבושה ולהפכה לארצם, כשבדרך מתגלעים ריבים וסכסוכים פנימיים כולל מחלוקת מצד אישים מסוימים לגבי מנהיגותו של משה (ראו בהרחבה: מחלוקת קורח ועדתו) ומרידות נגדו ונגד אלוהים (ראו: קברות התאווה), הסכסוכים נפתרים בסופו של דבר. כמו כן ידעו בני ישראל גם בעיות מוסריות חריפות שנסתיימו בהענשת האחראים להם (ראו בהרחבה: מעשה זמרי). כמו כן, נערכים גם מפקדי אוכלוסין של בני 12 שבטי ישראל (בפועל היו 13 שבטים היות ושבט יוסף התפצל לשבטים: מנשה ואפרים - ראו אבלה למטה) - לפי המקרא, המפקדים הללו כללו אך ורק גברים בני עשרים שנה ומעלה מכל שבט הראויים להלחם. במהלך מסעם הארוך ניזונו בני ישראל מן המן שסופק להם על ידי אלוהים, ובהמשך מסופר שהם ניזונו גם משלווים שסיפק להם אלוהים. במהלך המסע הארוך מוקם אוהל המועד שבו מונח ארון הברית (שבו הונחו לוחות הברית), תכנון המשכן מתבצע בצווי אלוהים ובביצועם של בצלאל בן אורי (משבט יהודה) ואהליאב בן אחיסמך (משבט דן) שהיו אמנים מומחים מקרב העם.

:שנים עשר המרגלים ששלח משה לכנען

1. שמוע בן זכור ממטה ראובן.
2. שפט בן חורי ממטה שמעון.
3. כלב בן יפונה ממטה יהודה.
4. יגאל בן יוסף ממטה יששכר.
5. הושע בן נון ממטה אפרים.
6. פלטי בן רפוא ממטה בנימין.
7. גדיאל בן סודי ממטה זבולון.
8. גדי בן סוסי ממטה מנשה.
9. עמיאל בן גמלי ממטה דן.
10. סתור בן מיכאל ממטה אשר.
11. נחבי בן ופסי ממטה נפתלי.
12. גאואל בן מכי ממטה גד.

 ממדבר פארן מוציא משה בהוראת אלוהים את שנים עשר המרגלים שיתורו את הארץ במשך 40 ימים ושיתנו את דעתם בנוגע לעם היושב בארץ זו, בנוגע לחוזקו, ולרמת הקושי שתעמוד בפני העם לכבוש את הארץ מידיו. כל אחד מן המרגלים שנבחרו למשימה היה נציג לשבט מ-12 שבטי ישראל, המרגלים יוצאים למשימה ולפי דברי התנ"ך הם עברו בכל חלקי הארץ וראו את עריה, הם שבים אל העם כשהם נושאים איתם אשכול ענבים כבד עד כדי כך ששניים מהם היו צריכים לשאת אותו  על מוט, הם מתארים לעם את טובה של הארץ, אך עם זאת עשרה מהמרגלים צופים קושי בכיבושה מידי העמים שאותם הם מתארים כחיים בה (בני הענק הנקראים גם "נפילים", העמלקי, החתי, היבוסי, האמורי, והכנעני). עשרת המרגלים האלה מדברים רע על הארץ באומרם כי הארץ היא "ארץ אוכלת יושביה". כלב בן יפונה מסב את העם אל משה ומנסה לעודדו לכבוש את הארץ בטיעון כי הם מסוגלים לעשות זאת. לאחר עדות נוספת של המרגלים,  העם מתייאש מלהיכנס לארץ כנען.

 שתי המרגלים היחידים שלא מוציאים את דיבתם על הארץ הם: יהושע בן נון וכלב בן יפונה שמנסים לשכנע את העם שלא להתייאש מהשאיפה לכיבוש הארץ, אך העם כמעט רוגם אותם באבנים. בעקבות חטא הייאוש של העם התנ"ך מספר כי אלוהים רצה להענישם בכיליון על ידי מגיפת דבר, אך עקב דברי תחינתו של משה אל אלוהים העונש הומתק לשהיית בני ישראל 40 שנה במדבר סיני כנגד 40 ימי 

שהיית המרגלים בארץ, שבמהלכן מת דור המדבר, ונולד דור חדש שיהיה זה שייכנס לארץ כנען. קבוצה קטנה מבני ישראל מנסה להתקדם ולהיכנס לארץ כנען באופן עצמאי, אולם מובסת במלחמה מול עמלק. כלב בן יפונה ויהושע בן נון זכו בשל דבריהם הטובים על הארץ, לשרוד את המסע ולהיכנס לארץ. 

שם השבט	מספרם במפקד שנערך במדבר	מספרם במפקד שנערך בערבות מואב
שבט ראובן	46,500	43,730
שבט שמעון	59,300	22,200
שבט לוי	לא נכללו במפקד.	לא נכללו במפקד.
שבט יהודה	74,600	76,500
שבט יששכר	54,400	64,300
שבט זבולון	57,400	60,500
שבט דן	62,700	64,400
שבט גד	45,650	40,500
שבט נפתלי	53,400	45,400
שבט אשר	41,500	53,400
שבט מנשה	32,200	52,700
שבט אפרים	40,500	32,500
שבט בנימין	35,400	45,600
סה"כ

 

==חקר הכתוב מתקופה זו:==

המחלוקת סביב זמן התרחשות האירועים המסופרים בספר שמות:

רוב החוקרים מתארכים את יציאת מצרים ואירועי ספר שמות למאות ה-14 או ה-13 לפנה"ס, ואילו ישנם כאלה הטוענים כי אירועים אלה קרו במהלך המאה ה-15 לפנה"ס, חוקרים כדוגמת יוסף בן מתיתיהו סבורים כי היציאה אירעה במקביל לנדידת "גויי הים" שניסו לפלוש למצרים, שנלחמה בהם בערך בשנת 1230 לפנה"ס. לרוב מתוארכת יציאת מצרים לימיו של רעמסס השני, כלומר לימי המאה ה-13 לפנה"ס. אך ישנה דעה אחרת המציעה כי בכדי לתארך את היציאה יש להתייחס לנתון המובא בספר מלכים א', שבו מתוארת בניית בית המקדש הראשון בידי שלמה המלך (שמתוארכת בד"כ לשנת 970 לפנה"ס) כמתבצעת 480 שנים לאחר יציאת בני ישראל ממצרים, אם נשתמש בנתון זה ונספור 480 שנה לפני 970 לפנה"ס נגיע לכך שיציאת מצרים התרחשה בשנת 1450 לפנה"ס בערך.

 קיימת גם מחלוקת בנוגע לדמותו של הפרעה המקראי הנזכר בספר שמות, יש הטוענים כי זהו רעמסס השני ויש הטוענים כי זהו בנו מרנפתח, אולם ידוע כי באסטלת הניצחון של מרנפתח לאחר מסע כיבושים שערך בכנען משנת 1208/9 לפנה"ס מוזכר נצחונו המוחלט על עם בשם "אי-סי-רי-אר"שישב בארץ זו אולם לא מוגדר לו שטח מחייה משלו, שם זה תורגם על ידי החוקרים שמצאו את האסטלה כ"ישראל" (היות ובכתב המצרי אין הבחנה בין האותיות ר' ול'), אם התרגום הזה נכון אז מן הראוי שיציאת מצרים התרחשה לפני שנת 1208 או 1209 לפנה"ס. אחרים טענו כי פפירוס איפוור מהווה כביכול הוכחה לאמיתות עשר המכות היות והוא מזכיר מצב שבו "הנהר הפך לדם" ומספר על הכאוס ששורר במצרים (הפפירוס תוארך לסוף המאה ה-13 לפנה"ס). 

בדעות פחות סבירות מחזיקים חוקרים שניסו לתארך את אירועי ספר שמות (עשר המכות, קריעת ים סוף ויציאת מצרים) למאה ה-16 לפנה"ס באמצעות קשירת אירועים אלה להתפרצות הר הגעש האדירה שהתרחשה באי סנטוריני שביוון, שהשפעתה הובילה להשפעה על אזור המזרח התיכון. כמו גם, חוקרים שניסו לטעון כי יציאת מצרים היא האירוע המתואר כגירוש החיקסוס ממצרים שהתרחש במאה ה-15 לפנה"ס, אמנם כיום (בניגוד לימי קדם) דעה זו פחות סבירה בעיני החוקרים.

השם "שפרה" הנזכר בספר שמות כשם אחת מצמד הנשים המיילדות את העבריות ("שפרה ופועה") מופיע ברשימת עבדים ממצרים מתקופת שלטון הפרעה  סובאחוטפ השלישי, הנקראת "פפירוס ברוקלין 35.1446" הנשמר במוזיאון ברוקלין שבניו יורק.

המחלוקת סביב זהותם ההיסטורית של בני ישראל:

קיימת גם מחלוקת על זהותם ההיסטורית של בני ישראל, להלן התאוריות לגבי זהותם של בני ישראל המקראיים:

ניצחון וגירוש החיקסוס ממצרים ע"י פרעה יעחמס הראשון, המאה ה-15 לפנה"ס.

תות ענח' אמון וצבאו רודפים כשהם רכובים במרכבות סוסים אחרי אנשים שמיים, המאה ה-14 לפנה"ס

על הימצאותם של אנשים ועמים ממוצא שמי במצרים מעידה האמנות המצרית, החל מציור הקיר הידוע מבני חסן שמתאר שיירת נוודים שמיים היורדים למצרים (ככל הנראה החיקסוס) במאה ה-19 לפנה"ס, בקרב עם אנשים שמיים רכובי מרכבות המתואר באכוף של פרעה מהמאה ה-15 לפנה"ס ובהעלאת מסים לפרעה על ידי נכבדי כנען המתוארים כשמיים מהתקופה הנ"ל, בקברו של תות ענח' אמון שחי במאה ה-14 לפנה"ס ישנו תיאור באמצעות אמנות פסיפס של קרב בו מתואר הפרעה הזה כמוביל את צבאו כשהוא רכוב מרכבה לקרב בשבטים שמיים (יש כאלה שטוענים שבצורה דומה לו כך רדף גם הפרעה מספר שמות אחר בני ישראל), כמו כן ישנם גם ציורים המתארים עבדים מזוקנים במצרים שנחשבים כביכול לבני מוצא שמי, אך הדעות חלוקות עדיין בנוגע לזיהויים הוודאי של העברים מספר שמות עם בני קבוצה כלשהי, במהלך ההיסטוריה העלו אישים שונים הצעות שונות לזיהוי בני ישראל עם קבוצות המתועדות בהיסטוריה של מצרים העתיקה, כיום רוב הדעות מתמקדות בקבוצות האלה:

• היו כאלה שהציעו לזהותם עם ה"חיקסוס" עצמם (כמו כהן הדת המצרי-הלניסטי מנתון מהמאה השלישית לפנה"ס המוגדר כבעל מניעים שנויים במחלוקת ואולי אף אנטישמיים), שגורשו לעיר שרוחן שבכנען על ידי פרעה בשם יעחמס ממצרים לאחר שזה כונן את תקופת הממלכה החדשה במצרים (עם זאת, כמעט ולא קיימות שום נקודות דמיון בין החיקסוס לבין בני ישראל, החיקסוס מתוארים כעובדי אלילי מצרים בעוד שבני ישראל המקראיים היו מונותאיסטיים, החיקסוס היו שליטי מצרים ואילו בני ישראל חיו במעמד של גר תושב במצרים, וחוקרים ששוללים את תאוריית הזיהוי עם החיקסוס מסתפקים בטיעון שאף עם שחי כשליט הארץ לא ימציא לעצמו היסטוריה של עבדות בה ויסתיר את עובדתו שליט בארץ זו), יוספוס פלאביוס (יוסף בן מתיתיהו בשמו הרומי) הסכים בספרו "נגד אפיון" עם דברי מנתון כי בני ישראל היו החיקסוס, ולאחר שסקר בהתפעלות את סיפור כיבושם את מצרים, טען כי שמם של החיקסוס היה שיבוש יווני של השם: "ח'יק שסו", כלומר: "המלכים הרועים" במצרית קדומה [כיום מסכימים החוקרים כי השם 'חיקסוס' מקורו בשם: "חכאו ח'סות" - "מלכי ארצות נכר (=זרות)"]. בדבריו טען יוספוס כי יציאת מצרים היא האירוע המוכר כגל גירוש החיקסוס הראשון ממצרים שמנה 480,000 איש שלטענתו "עזבו את מצרים לטובת ירושלים". עם זאת, כיום סברת זיהוי בני ישראל עם החיקסוס איננה סבירה כל כך.
• היו כאלה שהציעו לזהות את בני ישראל ("העברים") עם ה"ח'בירו" היות וגם הם נזכרים כעבדים במצרים הבונים את פר-רעמסס (שזוהתה על ידי חוקרים מסוימים כעיר המסכנות "רעמסס" המקראית) בימי רעמסס השני וגם בשל הדמיון בשמם (בהנחה שנקרא לפי אפשרות חילוף האותיות: "עבירו") ובעובדה שהם מוזכרים במכתבי אל עמארנה ככובשים ומחריבים ערים כנעניות בדומה לסיפור כיבוש הארץ והתנחלות שבטי ישראל בה מ"ספר יהושע". השוללים טיעון זה מציעים כי המילה: "ח'בירו" מתייחסת למעמד חברתי נמוך ולא למוצא אתני. למרות הטענה כי המילה הזו אינה מייצגת בני לאום מסוים אלא בני מעמד חברתי, ישנה תמונה ממצרים העתיקה המתארת את ה"עפר" (ככל הנראה צורת כתיב אחרת של המילה "ח'בירו) כפועלים לייצור יין לתועלת המצרים, הם מוצגים בה כאנשים שמיים לכאורה (חלקם בעלי זקן) ושזופים, יש המציעים כי אלה הם העברים.
•  והיו אחרים שהציעו לזהות את בני ישראל עם הקבוצה הנזכרת בתעודות המצריות בשם "השסו של יהו" שמתוארים כחיים בכנען, השם "יהו" מזכיר את שמו המקראי המפורש של אלוהים. ייתכן שהשם שסו קשור במילה העברית: "שוסים" המוזכרים במקרא כשודדים-בוזזים שאף תקפו את בני ישראל כעונש.
• היו כאלה שהציעו לזהות את בני שבט אשר עם קבוצה הנקראת: "אסרו" (Aseru) במצרית, הנזכרת בתעודות מצריות ממאה ה-14 לפנה"ס כחיים באיזור החופף את נחלת שבט אשר המקראי, במידה שתיאור זה משתלב עם הכרונולוגיה המקראית, הרי שיציאת מצרים חלה לפני המאה ה-14 לפנה"ס או במהלכה.
• הרמטכ"ל השני בתולדות צה"ל והארכאולוג, יגאל ידין, טען כי ייתכן ואנשי שבט דן המקראי קשורים לאנשי ה"דננוי" שהיוו חלק מפלישת "גויי הים" שנלחמו במצרים בימי רעמסס השלישי, הדננוי שיתפו פעולה עם הפלשתים בלחימה הזו, בכדי לבסס את דבריו הציע ידין כי ייתכן שהקשר שבין הדננוי לפלשתים יכול להסביר את הקשר שמתואר בתנ"ך בין שבט דן לבין הפלשתים, כפי שמשתמע מסיפורי שמשון הגיבור.

המחלוקת לגבי אמיתות הסיפור:

קיימת חוסר הסכמה על אמיתות הסיפור התנ"כי: החוקרים המסכימים באמיתות הסיפור המקראי של יציאת מצרים טוענים כי לא הגיוני שעם כלשהו ימציא לעצמו אירוע של עבדות שלא התרחשה ויתארו כאירוע מכונן בתולדות עמו, ולכן יש להניח שהאירועים המתוארים בספר שמות הם אירועים היסטוריים ואילו ישנם חוקרים המסכימים עם התרחשותה של יציאת מצרים אך טוענים כי האירועים במציאות היו שונים לחלוטין מן המסופר במקרא. חוקרים אלה מחפשים ראיות לקיומו של עם ישראל המקראי שמתואר כמשועבד במצרים, ומביאים בין היתר הצעות לזהות את שבטי ישראל עם הקבוצות שהזכרתי לעיל, או מחפשים ראיות הממחישות אירועים המתוארים במקרא שהתרחשו בתקופה זו; בין אם מדובר בממצאים בשטח או בכתובות, תעודות ובפפירוסים מצריים או בין אם מדובר בהוכחות מדעיות הממחישות/מאשרות את קיומן או את אפשרות קיומן של התופעות העל-טבעיות המופיעות בספר שמות.

בין החוקרים הנמנים עם חוג זה ניתן למנות את וויליאם פוקסוול אוליברייט, אדם זרטל, בנימין מזר, משה צבי סגל ועוד.

ואילו ישנם חוקרים מסוימים השוללים את סיפור יציאת מצרים לחלוטין, חוקרים אלו מהווים מיעוט בקרב חוקרי האירוע המדובר ומכונים בלעג: "מכחישי מקרא", חוקרים אלה שוללים את סיפורי התנ"ך וטוענים כי אלו הם מיתוסים שהועלו לכתב רק במאה השביעית לפנה"ס.

עם חוקרים אלה נמנים חוקרים כדוגמת: הסוציולוג האמריקאי ג'ורג' מנדנהול והחוקרים זאב הרצוג, ישראל פינקלשטיין וישראל קנוהל.

חוקרים אלה שוללים את יציאת מצרים ואת הנוסח שבה מסופר הסיפור המקראי וטוענים כי זהו מיתוס מכונן בתולדות עם ישראל שהומצא במהלך ההיסטוריה בתקופה לא ידועה, כמו כן, חוקרים אלה מפקפקים בכתוב התנ"כי בנוגע למוצא עם ישראל (מסופוטמיה) ושוללים אותו לחלוטין, לטענתם מוצא ישראל הוא מקבוצות שישבו בארץ כנען.

מנדנהול, שנחשב לאבי תאוריית "המוצא הכנעני" לאחר שפרסם מאמר בעל כותרת מטרידה-משהו ("הכיבוש העברי בפלשתינה") בנושא זה בשנת 1962, טען כי מוצא עם ישראל באוכלוסיה הכנענית המקומית שעקב שינויים התבדלה מן החברה והמציאה לעצמה סיפורי עם מכוננים לאחר שעברה להתיישב באזור ההר של ארץ ישראל.

התאוריות של ישראל פינקלשטיין ("ראשית ישראל")  וישראל קנוהל ("מאין באנו?") מופיעות כל אחד בקישורים הללו הסוקרים את ספריהם ואת התאוריות שלהם בנוגע למוצא עם ישראל.

Free Hit Counter